עופר ודקל

על מה ההצגה?

כמו שדקל אומר- אדם מאושר הוא זה שמאשר את עצמו

עופר ודקל הם שני אחים שמציגים בצורה חשופה ואמיצה את הסיפור האישי שלהם. כשעופר היה בן 14 והוא גילה שנולד לו אח עם תסמונת דאוון, הוא נשבע בפני אמא שלו שאם היא תיקח את דקל הביתה, הוא לא ידבר איתו אף פעם. ואכן, במשך
14 שנים (!) הוא סירב לדבר איתו.

 עד שפעם אחת דקל, המתוק הזה, פשוט חיבק את עופר ואמר לו "אח שלי, התגעגעתי". עופר בכה נורא ומאז היסטוריה. במשך 27 שנים הם מופיעים ביחד ברחבי הארץ כבר מעל 5000 פעמים.

בניגוד למצופה, דקל לא בא לבקש מהקהל שיקבל אותו. הוא אוהב את עצמו ואת העולם, ומלא חוש הומור ושמחת חיים. מה שהוא מבקש מאחרים זה שילמדו לקבל את עצמם כמוהו. רק ככה יוכלו לקבל את האחר. לקבל לא כמו שלימדו אותנו תמיד. לא מתוך חמלה, אלא מתוך צניעות ללמוד ממנו ומתוך הכרת הטוב שבו. כמו שהוא אומר - בלי ה "כמוך", אין "ואהבת לרעך".

דקל טוען בהצגה שהוא יותר חכם מרוב האנשים, כי חכמה אמיתית זה ראשי התיבות "חצי כוס מלאה". לאומת זאת, כולנו "עבריינים". תקועים בעבר ובשלילי. 

בסוף כל הצגה יש שיחה מאוד מרגשת בה ניתנת לקהל ההזדמנות לבטא את החוויות האישיות שלו שמתוכן הוא מזדהה עם דקל, ולבטא את מה שהוא לוקח לעצמו מההצגה. גם ילדים וגם מבוגרים פתאום תופסים אומץ לספר על דברים שהם אף פעם לא סיפרו. היו כאלו שגילו לראשונה שיש להם אח עם 
תסמונת דאוון, שגילו לקות שלהם עצמם ועוד ועוד (ראו במורד האתר שלל תגובות והמלצות)
 
התגובות באמת מרגשות נורא, ויותר חשוב מזה - הןפתח מדהים ליצירת אינטימיות בתוך קבוצה, פתיחות, כנות, ומרחב בטוח להביע פגיעות.

למי שמזמין את ההצגה לילדים או לנוער, אנחנו שולחים מערך שיעור הכנה להצגה ומערך שיעור סיכום להצגה, שמנצל את המומנטום המיוחד הזה כדי לברר את הקשיים שלנו עם עצמינו, לרכך אותם, ובעיקר לגלות כמה כולנו יכולים להזדהות אחד עם השני ולתמוך זה בזו גם אם אנחנו לא מושלמים.